המלחמה משבשת לי את המיניות

למרות הקשיים שרבות ורבים מאיתנו חווים כיום בתחום המיניות, מסתבר שוב, שהמיניות ככוח חיים, מבקשת לה לעיתים מקום דווקא בזמנים קשים כל כך.

אלה הרוצים (ויכולים) לתת לה מקום, מחפשים בה מקור לנחמה ולפורקן, אפשרות לקרבה ולהנאה, בריחה מהתחושות הקשות ומחווית המוות. הם משתוקקים להרגיש חיים.

לפעמים, גם כשהרצון קיים אצל שני הצדדים, משהו לא עובד

 לפעמים למרות הרצון, משהו לא עובד. הקולות העולים עכשיו אצל אלה שרוצים, ולא כל כך מצליחים, עשויים להשמע ככה:

• "אני רוצה, אבל לא מצליחה להכנס למוד" (נקיפות מצפון, פלאשבקים, מתח, עצב, דאגה, עייפות ועוד, שלא נותנים מנוח).
• "אני רוצה, אבל זה לא זורם לנו".
• "אני רוצה, אבל לא מצליח לתפקד".

ה"אבלים" האלה טומנים בחובם ביקורתיות, שיפוטיות, אכזבה והלקאה עצמית, שלא רק שאינם מקדמים, אלא עושים בדיוק את ההיפך.

אמנם הידיעה שזה נורמאלי ונפוץ מקלה מעט, אך לא בהכרח מפחיתה את התסכול.

מה בכל זאת עשוי להקל על המצב?

אני מציעה לנסות ולהחליף את ה"אבל" בתקשורת יותר חומלת, סבלנית ומאפשרת, עבורך ועבור הצד השני. למשל:

• "אני רוצה ולא יודע לאן זה יתקדם. חשוב לי שתדעי שבכל מקרה, כל כך נעים לי לחוש אותך".
• "אני צריכה שתעזור לי להכנס למוד. אם לא ילך, אשמח שפשוט נתחבק".
• "אני רוצה, וצריכה שננסה לעשות את זה קצת אחרת".

משפטים מסוג זה מעוררים אמפתיה והופכים אתכם להיות שניים באותה גדה של הנהר, לא זה מול זו.

הכל שונה ומורכב עכשיו, גם המיניות שלנו. קחו לכם זמן להתאפס על השינויים, אל תילחצו מכך שהדברים אינם כתמול שלשום.

אם גם בחלוף הזמן תרגישו שאתם בלופ ולא מצליחים לצאת ממנו בכוחות עצמכם, אני מציעה לכם לפנות לקבלת עזרה מקצועית. אני זמינה בשבילכם.