העלילה בקצרצרה
הסרט – פרופסור מרסטון ונשות החייל (נטפליקס) מתאר את חייו יוצאי הדופן של פרופסור ויליאם וולטון מרסטון, הוגה דמותה של וונדר-וומן והאיש שכתב את חוברות הקומיקס אודותיה. מורסטון היה פסיכולוג, מדען, ממציא (מכונת האמת) ופמיניסט גדול, לצד אשתו – אליזבת' הולוו'יי מרסטון, שהייתה מדענית ופסיכולוגית בעצמה ולצידה של אוליב ביירן, עוזרת המחקר של הזוג, שבמהרה הפכה לצלע השלישית שלהם.
השלושה ניהלו חיים פוליאמורים סודיים (עוד ניגע במושג הזה בהרחבה בפוסט ההמשך לפוסט זה בהמשך), או לפחות ניסו לשמור עליהם ככאלה, תוך שהם מתנסים בחוויות מיניות מגוונות, שרבות מהן היוו בסיס לאקטים כאלה ואחרים, שהופיעו בחוברות הקומיקס של וונדר-וומן.
החברה האמריקאית השמרנית הזדעקה נגד החשיפה של ילדי האומה התמימים לתכנים סאדו מאזוכיסטיים, שכללו שוטים, שרשראות וקשירות, בעוד מרסטון ניסה להצדיק את קיומה של דמות גיבורת העל, בכך שהיא מחנכת להעצמה נשית ולחוסר תלות בגברים.
באחת מהסצנות, הולכים השלושה לערב חשיפה של טכניקת קשירה וזה הטקסט של מדגים הקשירה, המנהל את המקום:
"כל הזמן מגיעים אלי אנשים מבולבלים ומחפשים. הם שואלים אותי למה צריך את משחק התפקידים. אני מסביר להם, שאנחנו במשחק תפקידים כל הזמן, בחיינו הרגילים, ללא הפסק. בחיים קושרות אותנו שרשראות חזקות בהרבה מאלה, שבהן אנחנו משתמשים פה.אבל האמת היא, שגברים ונשים משתוקקים לשלוט ולהיות נשלטים. זהו הטבע האנושי. החיים האמיתיים מלאים בכאב ובאכזבה, אבל הפנטזיה, הפנטזיה… היא אפשרות קיימת".
"האם זה כואב?", שואל הפרופסור את האישה הנקשרת בהדגמה.
"קצת", היא עונה.
"מי אומר שאין מכאובים באהבה?", שואל המדגים. "האהבה מכאיבה". כל הזמן אנחנו מכאיבים לאהובינו. במילים שלנו, בצרכים שלנו. האהבה, מטבעה, היא כאב".
תגידו לי, אתם נורמאלים?
אין בכוונתי לערוך פה ביקורת סרט, אלא לחשוף לעולם המיניות האלטרנטיבית, שהוא אינו מוכר עבורי ואני חושבת, שאינו מוכר לרבים מאיתנו. לרוב, אנחנו שוללים אותו שלילה אוטומטית מתוך בורות. כרגיל, מי שמנסה לחרוג קצת מהמבנה של זוגיות הטרוסקסואליות מונוגמית, הדדיות ושוויון ביחסים, מוקצה באופן אוטומטי.
הציפיה בסרט חידדה והעצימה אצלי את הידיעה הקודמת שהיתה לי, בדבר חשיבות הגדרת ה"נורמאליות" החברתית. אנחנו רוצים להיות כמו הרוב. "אנחנו"– הרוב, הטוב, מול "הם" – המיעוט, הרע. מי שאינם כמו הרוב, משהו בהכרח דפוק אצלם ואנחנו נעשה הכל, כדי לא להמנות עליהם, לא ככה?
מה שבטוח, שאם נהיה בזוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית ונעשה סקס בתנוחה המיסיונרית, אף אחד לא יוכל להגדיר אותנו כ"לא נורמאליים", אז קדימה! בוא נעשה את זה שוב, כמו שעשינו ב-15 השנים האחרונות! Yeyyyy! איזה מזל שיש סירת הצלה שכזו, שתמיד אפשר לעלות עליה, שתגן עלינו מפני הסכנה שבסטייה מתו התקן של המיניות המקובלת, נכון? (לא באמת).
בתור אחת שאינה נמנית על הקהילה הזו ולא מכירה את התחום, אני תוהה, מדוע הרגלים מיניים של אחרים, עלולים להפעיל אותנו וליצור אצלנו תחושה של איום. מה יקרה עם המבנה המוכר יתערער קצת?
דבר המומחה והמומחית
כדי לענות על חלק מהשאלות האלה, נפגשתי לשיחה פתוחה על מיניות אלטרנטיבית עם עו"ס שי שפיצן, יזם ומנהל המרכז למיניות אלטרנטיבית (מרכז חברתי קהילתי חל"צ), ראש שירות יעוץ וטיפול במרכז, ועם עו"ס בת הר-פאר, מלווה א.נשים בתהליכי התקרבות לעצמם ומטפלת במרכז.
מה כוללת המטריה הזו של מיניות אלטרנטיבית?
למעשה, המונח הזה נוצר מתוך רצון לתת מענה והתייחסות, לכל מי שלא היה לו מענה בהקשר של הנטייה וההעדפה המינית שלהם , כאשר מדובר אך ורק על מין בהסכמה. כלומר, לא להטב"ק, שכבר זכו להתייחסות, אלא – בדס"מ, א-מונוגמיה, פטיש, א-מיניות.
נוצר גם צורך אקדמאי להגדיר קטגוריה, שאינה הטרוסקסואליות ואינה להטב"ק, שבהן האקדמיה כבר עסקה, זאת כדי שיהיה שיח סביב הפרקטיקות המיניות ועל סוגי היחסים הא-מונוגמיים השונים.
האם לדעתכם, הבדס"מ נורמאלי, נורמטיבי, או שמדובר בסטיה?
עד 2013 הוגדר הבדס"מ כהפרעה נפשית במדריך האמריקאי למחלות נפשיות, ה-DSM. כיום הוא נחשב לנורמאלי, גם אם עדיין לא מאוד נורמטיבי, כל עוד אינו גורם לדחק משמעותי.
האם מדובר בנטייה מינית מולדת או בהעדפה נרכשת?
למעשה, זו לא השאלה שיש לשאול, כיוון שנטייה מינית עשויה להיות נרכשת. הדגש צריך להיות סביב השאלה – האם אני בוחרת לממש את הפנטזיות שלי או להשאירן בגדר פנטזיות. אם כבר בכל זאת עוסקים בשאלת הנטייה הנרכשת או מולדת, הרי שאין פה תשובה אחת. חלק יעדיפו להתלות בעובדה, שמדובר בנטייה מולדת, כיוון שזה הופך את ההעדפה שלהם למשהו שלא תלוי בהם. המחשבה שככה נולדנו, מביאה איתה שחרור מאשמה. מאידך, אחרים יעדיפו להתייחס לכך כאל בחירה – בידינו הכוח לבחור, האם לממש את הנטייה הזו או לא.
עד לא מזמן ההגדרה נסובה סביב – למי אני נמשכ.ת – האם לבני/בנות המגדר שלי, או לא. כיום מבינים, שיש עוד מימדים לעניין – למה אני נמשך? לאילו פרקטיקות? כמה בני/בנות זוג יש לי?
האם ידוע מה אחוז האנשים משתמשים בפרקטיקות בדס"מיות ביחסים שלהם?
במחקר שנעשה באוסטרליה ב-2008 נמצא ש-1.2% מהנשים ו-1.8% מהגברים השתמשו בפרקטיקות בדס"מית בשנה שקדמה למחקר.
אפשר להניח, שאחרי שהסרט "50 גוונים של אפור" יצא לקולנוע (או אפילו הספר, שקדם לו), האחוזים האלה עלו משמעותית. למרות שהסרט מציג בדס"מ והסכמה בצורה קלוקלת, מבחינת האופן בו הוצגו היחסים בין השניים, הרי שעצם העיסוק הפתוח בנושא, איפשר נירמול ושיח לגיטימי על הנושא, גם אם לא בהכרח יצר רצון וצורך אצל כולם לחוות את הדברים.
איך זוג יכול לדעת, האם הוא שייך לקהילה הבדס"מית או שהוא פשוט נמשך לקצת כאב ולמשחקי כוח?
לפעמים, כשנמצאים בתוך זה, פשוט יודעים. לפעמים אנשים מתארים שהם עשו משהו בדס"מי, אבל מבחינתם לא היה לזה שם. אנשים עשויים לנקוט פרקטיקות בדס"מיות, תוך ידיעה שזה מה שהן עושים, אבל הם לא חלק מהקהילה, הם לא הולכים למסיבות ולא נמצאים באינטראקציות עם אנשים אחרים מהקהילה.
ובעצם – האם זה חשוב איך אותו זוג מגדיר את עצמו? לא בטוח. בכל מקרה, אפשר לחפש את התשובה בנטייה המינית – עד כמה זה מהותי והכרחי להנאה המינית שלהם, האם תמיד או לרוב זו הפרקטיקה המינית המועדפת עליהם?
לעיתים, זוג שנוהג פרקטיקות בדס"מיות, יכול מאוד להנות גם בפקרטיקות של מין וינילי, כלומר לא בדס"מי. מין כזה, עשוי לפגוש אותם במקומות אחרים – אולי כאלה שדורשים קרבה ואינטימיות ופחות מערבים כוח, או מרכיב זהותי שכלל אינו קשור למיניות.
האם הקהילתיות, המסיבות וההחצנה הן חלק בלתי נפרד מהעניין הבדס"מי?
האדם הוא יצור חברתי, הרבה פעמים, אנשים שמודרים ולא מקובלים חברתית, עולה אצלם הצורך בקהילתיות. יש משהו בקהילתיות שמנרמל את החוויה, אני לא היחיד שעושה את הדברים האלה. בנוסף, מיניות היא מכנה משותף מאוד חזק, שעשוי לגרום לאנשים לצאת ולחפש את הקבוצתיות. בקבוצה יש לנו תחומי עניין משותפים, אנחנו יכולים לפעול למען אינטרסים משותפים.
יש הרבה פרקטיקות וקודי התנהגות ללמוד וזה מתאפשר באתרי אינטרנט של הקהילה, במפגשים ובסדנאות שמתקיימות סביב העניין.
ספרו קצת על המסיבות הבדס"מיות
מסיבה בדס"מית יכולה להיות חוויה מאוד אסטטית וחושנית. ישנם אנשים שיגידו – למה בעצם לא ללכת למסיבות? אנשים רוצים לראות ולהראות, רוצים ליצור אינטראקציות חדשות והמסיבות מאפשרות בדיוק את זה. בנוסף, אפשר להסתכל על השתתפות במסיבות האלה ככוללות הן אלמנט של כוח והן אלמנט זהותי, בתוך הפרקטיקה עצמה:
אם אני מושפל ואנשים רבים צופים בי מושפל, הרי שזה עשוי להגביר אצלי את עוצמת ההנאה שאני מפיק מההשפלה. או אם אני נקשרת על ידי בן הזוג שלי בשעה שצופים בי, זה עשוי להגביר את החוויה שלי: "איזה יופי אני עומדת בקשירה הזו" או לחילופין, אם אני קושרת, זה מאדיר את הכוח שלי – "תראו כמה אני טובה במה שאני עושה".
במיוחד בשבילך
ישנם חוקים של עשה ואל תעשה בתוך הקהילה, מהם?
הסכמה היא הבסיס לכל, אולם בנוסף יש מספר קודים לעניין, שחשוב ללמוד אותם לפני שמתחילים שימוש בפרקטיקות בדס"מיות. לא נרחיב על כך פה, כיוון שהם מאוד מפורטים וספציפיים נציין רק כמה כללים בסיסיים:
- יש את הקוד הותיק – Safe, Sane & Consensual (SSC) – שפוי, בטוח ובהסכמה. זו הגדרה קצת בעייתית – מי מגדיר מה שפוי ומה בטוח? לגבי בטוח – הרי חלק מהעניין היא הסכנה הטמונה בפרקטיקות מהסוג הזה.
- אח"כ התפתח קוד נוסף שנקרא – Risk Aware Consensual Kink (RACK) – קינק שפוי, מודע ובהסכמה. הכוונה בקינק לכל מה שאינו הטרוסקסואלי. לרוב הכוונה תהיה לבדס"מ ולפטיש לסוגיו השונים.
- מילות ביטחון – מילים שמוסכמות על המשתתפים טרם התחלת הסשן המיני, כדי לסמן לפרטנר מתי להפסיק. חייבים שיהיה משהו מוגדר, כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק, שיש לעצור את האקט הספציפי שקורה כרגע.
- שיח מקדים – נעשה טרם התחלת האקט, ובו המשתתפים מכירים זה את זה, מגדירים את הגבולות הפיזיים והרגשיים ועושים תיאום ציפיות מהמפגש.
- Aftercare – "הטיפול שאחרי" – גם כשנקבעו כל התנאים וברור שהסקס נעשה בהסכמה הדדית, הרי שמדובר בסשן אינטנסיבי. הדאגה לפרטנר/ית אחרי הסקס, לוודא שהוא/היא בסדר, פיזית ונפשית – היא חלק בלתי נפרד ממנו, כשהדגש הוא בדרך כלל על שלום הצד הנשלט. יש לוודא שלא נגרם נזק פיזי, ואם כן – לתת טיפול בהתאם.
- כיוון שסשנים יכולים לעתים להכיל מרכיבים נפשיים משמעותיים, כמו השפלות או מניפולציות רגשיות, כדאי מאוד לדבר אחרי התרחשותם – גם אם לא בהכרח הייתה תגובה רגשית יוצאת דופן.
משוב – המשוב בזמן אפטר קייר יכול להיות טוב בשביל לדבר על מה שהיה טוב יותר וטוב פחות ולעבד את הדברים. אפשר לדבר על טיב התקשורת, על סף הכאב והבניה אליו, על רגשות ועל טכניקות.
אם מישהו רוצה להכנס להיות חלק מהקהילה וללמוד עליה, איך עושים את זה?
באתר של המרכז למיניות אלטרנטיבית אותו מנהל שי, יש את "המדריך למתחילה", המרכז מהווה מקור מידע ושירותים חברתיים. מתקיימים בו מעגלי שיח על ידי מנחים שעברו הכשרה יעודית לנושא, עבור הקהילות הלא-מונוגמיות ועבור קהילת הבדס"מ. יש בו שירות טיפולי וקו תמיכה וייעוץ. המרכז מכשיר גם א.נשים לתפקיד DM (dungeon monitor) – אנשים שתפקידם לאפשר מרחב בטוח במסיבות בדס"מ – הן בבחינת מרחב פיזי והן מבחינת ביטחון אישי.
בנוסף ישנו האתר הכלוב – שמשמש כקהילת און ליין. הוא כולל בלוגים, מגזין, צ'ט, פורומים, היכרויות. כמו כן ישנו פורטל חדש שנקרא 'בדסמ ורגש' ויש בו מידע על אירועים, סדנאות ומידע כללי על בדס"מ. כמובן שישנן קבוצות פייסבוק, שעוסקות בנושאים האלה.
אני מקווה שהמידע שסיפקו בת ושי, נרמל, האיר והרחיב את הידע שלך על מיניות אלטרנטיבית. זו, ורק זו, היתה מטרתו הצנועה.
אם הנושא מעניין אותך וברצונך להעמיק בידע אודותיו ואף לבחון אותו במעגל שיח, בקו תמיכה או ביעוץ, אני ממליצה לך בחום לפנות למרכז למיניות אלטרנטיבית.
אני אחכה לך בפוסט הבא, אשמח לבואך.
