זה אחד הדברים הנפוצים והכואבים שאני פוגשת בקליניקה הם זוגות שמספרים לי שהם מסתדרים לא רע, מתפקדים מצוין, פה ושם שוכבים, אבל, וזה אבל משמעותי כל כך – משהו ביניהם מרגיש רחוק, כבוי, חסר תנועה. כשאני מעמיקה איתם, לאט לאט עולה החשש של צד אחד, לרוב של שניהם, להביא את עצמם במלואם לתוך הקשר:
הוא לא משתף ברגשות שלו מחשש להפגע. היא עוצרת את עצמה, כדי לא ליצור מתח. היא לא אומרת למה היא זקוקה מהפחד להתפס תלותית, הוא לא אומר מה הוא צריך, כי זה רק יכעיס וירחיק אותה יותר. התוצאה היא זוגיות חסרת אותנטיות. הולכות ונוצרות מסכות, שנותנות אשליה של ביטחון, אבל גובות מחיר כבד.
כשהמפגש הקבוע הוא עם המסכות ולא עם האדם השלם שמתחתן, נוצרת אשליית “היכרות”, שהיא בעצם שטוחה ומצומצמת. נדמה לנו שהצד השני מוכר לנו לגמרי, ואז אנחנו מפסיקים להיות בסקרנות כלפיו. שלא במודע, הצד השני פועל באופן שעונה על הציפיות ממנו. נוצר מצב בו אין גילוי, אין עניין, אין תנועה, אין חיים. ואז מתחילות להתעורר תהיות לגבי הקשר.
מובן, שזה מחלחל גם למיניות. קשה לחוש חיות וחיבור אל עצמי ואל האחר, כשה"אני" כל כך שמור, מוגן ומצומצם. לאורך זמן, אם לא נביא את עצמינו באופן מלא נתחיל לאבד קשר עם הצרכים ועם הרצונות שלנו, נפסיק להנות, נחדל לרצות.
דונלד ויניקוט, דיבר על העצמי האמיתי מול העצמי הכוזב: העצמי האמיתי, שאיתו אנחנו נולדות ונולדים קשור לחוויה של חיות, ספונטניות, תחושה שיש לי מקום להיות מי שאני. העצמי הכוזב הוא החלק שמתאים את עצמו, כדי לשמור על קשר ולהיות אהוב. זה מנגנון חשוב ששומר עלינו, אבל כשהוא הופך להיות העצמי העיקרי שלנו, נוצר נתק – תחילה מעצמנו ואז מהאחר.
כדי שהעצמי האמיתי יופיע בתוך הזוגיות ויהפוך לשחקן הראשי בה, אין מנוס מלהסכים לקחת סיכון ולהיות מוכנים לבטא פגיעות, בלעדיה לא יכולה להיווצר קרבה אמיתית. אם אין מוכנות להיחשף, אם עומדים כל הזמן על המשמר כדי לא להפגע, אולי נשארים מוגנים, אבל גם נורא רחוקים. קרבה נוצרת דווקא במקום שבו, למרות שאין ביטחון איך הדברים יתקבלו, אנחנו מעזים להביא את עצמנו לתוך הקשר.
כיוון שאני אוהבת לשוחח ולהחכים, הרבה יותר מאשר להרצות, יעניין וישמח אותי מאוד לשמוע מה הדברים האלה מעוררים אצלכםן וישמח אותי שתביעו אותם, כולל התנגדויות, כמובן.
